מגיד – מלשון "והגדת לבנך". זהו עיקר המטרה של הלילה הזה – להעביר לבנים את המסורת של האמונה.

ורבנו סעדיה גאון מפרש ש"הגדה" זה מלשון הודאה, כמו "הגדתי היום לה' אלוקיך..." שנאמרת בפרשת ביכורים (ובהמשך ההגדה אנו דורשים את כל פסוקי יציאת מצרים משם) – והתרגום ירושלמי מתרגם "שבחית יומא דין...". גם על פי פירוש זה, ההגדה היא עניין של אמונה. כי כפיות הטובה, היא כפירה בטובה – כפירה במי שמיטיב לנו. חוסר ההודאה מראה שהאדם לא באמת שם לב למקור הטובה שהוא קיבל, ובעצם מסיר מליבו את המטיב.

וכך מי שלא יושב בלילה זה שנועד להודות לה' על הטובה הגדולה מכל הטובות, מראה שהוא מסיר מליבו את קיומו של ה' נותן הטובה, ושם רק את עצמו וגאוותו במרכז העניינים. וכמו שנראה בהמשך (ב"הא לחמה עניא") עניינה של החרות האמיתית היא הסרת הגאווה.

לחמא עניא – חז"ל דרשו: "לחם שעונים עליו דברים הרבה". הענייה, הדיבור, היא פרסום מה שעשה לנו ה'. וכיון שיציאת מצרים כל עניינה היה לקדש שם שמים, על כן עלינו לפרסם את הדבר הזה, כי אין קידוש השם בהיחבא, אלא רק בפרסום גדול, כדי שכל הפרעונים שמשך הדורות שאומרים בחירוף וגידוף: "לא ידעתי את ה'"! – ישמעו היטב, שעל כרחם, ה' אלוקי ישראל קיים והוא זה שמנהל את העולם ולא הם וגאוותם. ועל כן נקבע כאן דבר יוצא דופן: לילה שלם של ענייה, דבור ופרסום של קדוש השם, לילה של "ידעתי את ה'"!

לחמא עניא – הרב ב"אור הרעיון" (פרק "ענוה, הכנעה ושפלות") מסביר, ש'לחם עוני' הוא לחם העניו. המצה מסמלת את הענווה, ואילו החמץ הוא סמל של הגאווה, יצר הרע והחלומות על הרחבה גשמית. כמו שהשאור מנפח את העיסה, כך היצר והאנוכיות מנפחים את האדם למחשבות של גאווה ושל כח אישי. לכן, דווקא בחג חירותנו, מזהיר אותנו ה' ונותן לנו מזכרת-עולם שלא נתגאה בהרגשת כח וחופש מכל עול, כיוון שלא אנחנו גאלנו את עצמנו מעבדות, אלא הקב"ה גאל אותנו, והרי אנו עתה עבדים לו, ולא ראוי שנדבק במידה המגונה מכל – הגאווה, עליה אומר ה' "אין אני והוא יכולים לדוד בכפיפה אחת" (סוטה ה'). אדרבא, ליעוד ולמטרה של הקדושה, של עבד לה' שהוא המטרה של יציאתנו ממצרים – אפשר להגיע רק על ידי שבירת הגאווה. אמנם הגאות טובה היא לישראל כעם כמו שכתוב "אתם ניצבים" – אך ליחיד היא מגונה מכל, ומרחיקה אותו מכל מידה טובה.

ועל דרך זה – החמץ זה ה"אני" והמצה זה ה"עני", כדי שהיהודי ידע שה"אני" שלו אינו אלא "עני". והקב"ה ידע שאין כמו העוני והענוי כדי להביא את האדם לענווה ולשבור את גאותו. וכך אמרו חז"ל (חגיגה ט:):"מאי דכתיב 'הנה צרפתיך' ולא בכסף בחרתיך בכור עוני'? מלמד שחזר הקב"ה על כל מידות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות". העניות בחומרנות היא טובה מה', כי היא מרבה את עושר הנשמה והקדושה: ואילו העושר בחומרנות ממעטת אותה ומרבה בעניות בקדושה ובתורה.

ובמקום אחר ("אור הרעיון" עמ' תיב) מקשר הרב את "הלחם עוני" לגאולה בעיתה: "הרי שהמשיח נקרא עני ("עני ורוכב על חמור") משום שנתענה ע"י חוסר האמונה והביטחון של ישראל. ונראה לי, שזה רמז לכל תקופת הגאולה, כלומר, שגם הגאולה שבאה בעקבות "עוני" זה, גם היא גאולה של

"עוני" – כלומר, שאינה עשירה בזכויות ובמצוות, אלא ענייה, עירום ועריה,כמו הגאולה הראשונה ממצרים, שגם היא באה למרות היעדר זכויות של ישראל. ועל סמך זה, נראה לי שיש עוד סיבה חשובה (מלבד הסיבות הידועות) לכך שקבע הקב"ה את המצווה של מצה – בפסח, זמן חירותנו וקרא לה "לחם עוני": כי היא סימלה של הגאולה מ"עוני" מחוסר זכויות ולכן הנציח הקב"ה לצמיתות את הגאולה " בעיתה" הראשונה – במצרים – ע"י לחם עוני זה, כדי שאנו נדע שגם הגאולה האחרונה תבוא אף אם לא נזכה לה, אך היא תבוא בייסורים נוראים ובצרות רבות רח"ל כי לא זכינו להבין ולראות את האמת הגלויה".

כל דכפין – אם קודם דיברנו על כך שהמצה מסמלת את הענווה, כאן אנו מגיעים לחסד. והחסד יכול להיות רק אצל העניו. כי הגאה מתנפח, מתרכז ומצטמצם בעצמו ולא רואה את זולתו, מתוך הנטייה החומרית שלא לתת אלא לקבל; לעומתו, העניו מבטל את ה"אני" שלו, הוא יכול לראות אחרים, ולתת להם משלו. ובעצם זה שאדם נותן לזולת, הוא שובר עוד את הגאווה והאנוכיות ומתקדש.

והרב כותב בפירוש המכבי (שמות, עמ' קצה): "אמרו חז"ל דבר גדול בעניין צדקה, והוא אמת לכל המצוות בין אדם לחברו, וז"ל (ויקרא רבה לד:ח): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית..".. גדולתה של מצות צדקה אינה טמונה בזה שהעני מקבל, אלא בזה שבעה"ב נותן. הרי אין גדלות בזה שאדם מקבל גשמיות, אבל גדול הוא האדם שנותן משלו, שמפריש מההנאה שהוא יכול לקבל מכספו, ונותנה לאחר. עשיית מצווה זו פועלת בנפשו, ומורידה מהאנוכיות ומהקליפה שעליה, ומרימה ומקדשת אותה... וזה ההבדל הגדול בין התורה לבין הסוציאליזם: התורה מדגישה את הנתינה, והסוציאליזם מדגיש את הקבלה; והרי הקבלה רק מגבירה את האנוכיות של האדם, שלעולם לא יסתפק במה שהוא קיבל".

כל דכפין – המשפט והצדק מחישים את הגאולה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א:כז) ואמרו חז"ל: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" (בבא בתרא י). ועוד נאמר: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות" (ישעיהו נו:א). וחז"ל מפרשים על אותו פסוק: "ואם שמרתם את שניהם, הצדקה והדין, מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה". וכן: "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרובים תביא בית כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם-אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח " (ישעיהו נח:ג) – הגאולה תבוא מהר.

והגר"א שדבריו מובאים ב"קול התור", מקשר את הצדקה שמקרבת את הגאולה, ל"אתחלתא דגאולה" – שישוב ארץ ישראל יבנה בצדקה. "כי רצה הקב"ה לזכות את כל ישראל הקרובים והרחוקים לקחת חלק בבנין נחלת ה' ועל פי הכתוב 'וקיבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלוקיכם' (דה"ב כד)" (קול התור, פרק א, אות יט)

כל דכפין – התורה קושרת במפורש את העזרה לדל עם יציאת מצרים – "לא תטה משפט גר יתום... וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלוקיך משם – על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה" (דברים כד:יז-יח) ורש"י: "על מנת כן פדיתך, לשמור חוקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר" ופירוש המכבי (שם):"התורה קושרת את עבדות מצרים לכאן משלוש סיבות: א) שמכיוון שהיהודי סבל, עליו להבין מה זה סבל וצער, ואין לך אכזר יותר גדול ממי שפעם סבל, ועכשיו אינו עוזר לזולת שסובל ממה שהוא סבל. ב) כמו שכתב הספורנו (יח): "שהשגיח על שפלותכם ונכנס עמכם לפנים משורת הדין לפדותכם". לכן גם עליך לעשות יותר מהדין היבש, ולרדוף אחר הצדק. ג) כדי שתדע שכל מה שיש לך אינו שלך, שהרי הייתם עבדים במצרים בלי רכוש ובלי חופש, ורק ע"י זה שהקב"ה פדה אתכם, יש לכם היום מה שיש לכם. ולכן תזכרו, שכל מה שבעולם שייך להקב"ה, והוא מצווה לכם לתת מזה לנצרך". בפתחו של ליל הסדר, עלינו להוכיח שלמדנו את הלקח של יציאת מצרים, ע"י הזמנת הדל, וההצהרה שאנו יודעים למה ה' הוציא אותנו ממצרים ולמי שייך כל מה שיש לנו.

כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח – דווקא כאשר אנו עוסקים בליה שבמרכזו, בימים כתיקונם, עומד קורבן פסח, יש צורך לזכור גם את המסר של "למה לי רוב זבחיכם" באם "ידיכם דמים מלאו" ואתם לא רבים ריב יתום ואלמנה. ולכן מזמינים את "כל דכפין", ואז אפשר להקריב קורבן הפסח. והתורה קושרת פעם אחר פעם, בפרשיות ראה וכי תבוא, את הקרבת הקורבן בבית המקדש והעלאת המעשרות לירושלים, לנתינה ללוי, לעני, ולגר – כי אלמלא כן ה' מואס בקורבנות אלו. שהרי כל ענין הקורבן הוא שהאדם יכניע את עצמו, כדברי הספורנו (ויקרא א:ב): "כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת", וכדברי הרמב"ן בתחילת ספר ויקרא, שהאדם צריך לראות עצמו שהוא היה צריך להיות במקום הקורבן. וכאשר האדם מוכן לתת לאחר מרכושו, שזה הדבר הקשה ביותר לאדם, הוא מראה שאינו מייחס חשיבות מרובה לאנוכיות שלו.

וכך כותב הרמב"ם בהלכות חגיגה (ב:יד):"כשיזבח אדם שלמי חגיגה... לא יהא אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה שעשה מצווה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר 'והלוי והגר והיתום והאלמנה'. מאכיל הכול כפי עשרו... לפיכך, צריך לזמן לויים על שולחנו ולשמחם".

ומעניין, שהמקור ללימוד שאסור לאכול חלב – הוא מקורבן פסח, וזאת מכיוון שהחלב הוא סמל הגאווה, כנאמר (תהילים יז:י) "חלבמו סגרו, פימו דברו בגאות". מטרת הגאולה היא ליצור עם קדוש שזה ההיפך מהחומריות והגאווה (ע"פ "פירוש המכבי", ישעיהו, עמודים כ-כב,עב).

כל דצריך ייתי ויפסח – משפט זה קשה, שהרי נוסח ההגדה נתקן אחרי החורבן, וכיצד אנו אומרים שכל הצריך יבוא ויפסח, כלומר יעשה את קורבן הפסח? המהר"ל מסביר שבכל זאת נתקן לומר זאת, כיוון שבמקור עיקר עניינו של הערב הזה הוא הקרבת קורבן פסח, ועל כן יש להזכיר זאת, ולהצהיר, שאם היה אפשר היינו עושים את הפסח, ועכשיו שאי אפשר – אנו מבקשים שיהיה מרוצה לה' מה שאנחנו כן עושים. וזה על דרך מה שאמרו חז"ל (ברכות ו) שאם אדם חשב לעשות מצווה ונאנס – הקב"ה מחשיב לו כאילו עשאה, ובאמירה זו הוא מוכיח שהוא באמת מצפה לכך שבעז"ה בשנה הבאה יעשה את הפסח כהלכתו. אחר כך מוסיף המהר"ל ומסביר, שמה שאנו לא עושים את הפסח עכשיו הוא משתי סיבות: א. שאיננו בארץ ישראל. ב. גם אם נהיה בארץ ישראל, יש שעבוד מלכויות ולא יינתן לנו לעשות את הפסח. ואלו שתי המניעות שנאמרות כאן "השתא הכא" (בחו"ל) ו"השתא עבדי" (שעבוד מלכויות), אבל אז מיד אומרים "לשנה הבאה..." - בעברית ולא בארמית, כי "שנה" זה מלשון שינוי, שאנו באמת מקוים שבשנה הבאה יהיה שינוי ונוכל להקריב את קורבן פסח (גבורות ה' פרק נא). ומזה יש ללמוד דבר גדול. אם הכול בנוי על העיקרון שאם חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה – נחשב כאילו עשאה: אם כן זה שייך רק אם באמת היה מקריב קורבן פסח אילו היה יכול. שרק אז שייך לומר, שהסיבה שהוא לא הקריב פסח היום, היא מפני שהוא אנוס, ובשל כך, הקב"ה מחשיב לו את הכוונה כמעשה. והנה זכינו שבדורנו, שתי המניעות שמנה המהר"ל הוסרו. וחשוב לדעת, שעל פי ההלכה, ניתן להקריב קורבנות, ובוודאי קורבן פסח, גם לפני שנבנה בית המקדש. די בבניית מזבח בגודל של לפחות אמה על אמה ברום שלוש אמות במקום של המזבח בהר הבית, ולהקריב שם. וכך פסקו גדולי ישראל בדורות האחרונים שעסקו בכך, כמו המהר"ץ חיות, רבי יעקב עמדין, רבי עקיבא איגר, רבי צבי הירש קאלישר ורבי יהושע מקוטנא, זכר צדיקים לברכה. ואמנם נהגו רבים במשך דורות אחרי החורבן, להקריב קורבנות בכלל, ובעיקר קורבן פסח. ולצערנו, אמנם משעבוד מלכויות נפטרנו בדור זה, אך השלטון הישראלי כופה את דעת הגויים על עצמו מתוך חוסר אמונה, ואוסר להקריב קורבן פסח, ואף אוסר להתפלל במקום המקדש, במקומות המותרים להיכנס בהר הבית! ואוי שכך עלתה בדור של אתחלתא דגאולה. וספק גדול, אם מי שלא מנסה לעשות משהו בעניין הקרבת קורבן פסח בימנו או לפחות לעורר על כך – יכול להיכלל בגדר "אנוס"

(עמוד 17)

"השתא – הכא לשנה הבאה – בארעא דישראל: השתא [הכא] – עבדי, לשנה הבאה [בארעא דישראל] – בני חורין!" – על פי הגירסא הזו, שכוללת את המילים שבסוגריים, הפירוש הוא כך: אלו שבגלות אומרים: השנה אנחנו כאן ואנחנו עבדים: אבל בשנה הבאה נהיה בעז"ה בארץ ישראל ונהיה בני חורין. ולפי זה נשאלת שאלה גדולה: כיצד זה קושר בעל ההגדה את היותנו בגלות – בהכרח עם היותנו עבדים: ולעומת זאת את היותנו בארץ ישראל – בהכרח עם היותנו בני חורין? והרי ישנן הרבה גלויות בהן יושבים יהודים בחופש ובשוויון מוחלט, ולעומת זאת היו שנים ארוכות שהיינו תחת שלטון דיכוי של גויים בארץ ישראל, כגון השלטון התורכי והבריטי.

אלא שאין אנו לומדים מכאן עיקרון. גם כאשר נראה ליהודים בגלות, לתקופה מסוימת שהם חופשיים ושווי-זכויות, זאת טעות, כי הם נמצאים ברמה במצב של עבדות. כי לעבדות יש רמות שונות, והבסיסית שבהן היא היותנו בארץ לא לנו, חלק ממיעוט, נשלטים בידי עם אחר וסמוכים על שולחנם. רק לאחר מכן יש סוגי גלות קשים יותר – באחת היהודי סתם מושפל, בשנייה עבד, ובשלישית הוא מובל לתאי גזים. אבל זה רק תוספת על עיקר מהות הגלות, שהיא חוסר העצמאות והתלות בגויים. ובסופו של דבר, ההיסטוריה הוכיחה שגם השלוה היחסית שיש ליהודים בגלות היא זמנית בלבד, ותמיד זה נגמר רע. וכך הבטיחו הנביאים, שאין כלל וכלל חיים וקיום ליהודי בגלות, ובסופו של דבר מי שלא יעזוב – יספה.

לעומת זאת, כאשר יהודי חי בארץ ישראל, גם אם תחת שלטון זר – הוא כבר הוציא את עצמו מהעבדות, הוא נמצא לפחות בכח (בפוטנציאל), באפשרות לקום ולצעוד לקראת השחרור והגאולה. והדבר הוכח בתקופתנו, כאשר זמן קצר יחסית אחרי שעם ישראל החל לחזור לארצו למרות זהוא היה תחת שלטון הדיכוי הבריטי, הוא התקומם ועשה את הבלתי יאמן כאשר גירש את האימפריה והשיג את עצמאותו.

אך האבודרהם מסביר את כפילות הדברים אחרת. קודם יש את השלב של "לשנה הבאה" בני חורין". וכך אמנם היה בתקופתנו, כאשר הגאולה באה בשלבים. קודם כל עלינו לארץ ישראל אך היינו תחת שלטון גויים שונים, ורק מתוך זה התקוממנו והקמנו מדינה. ויש להדגיש את ההבדל המהותי שבין שני השלבים הללו, כי את קיום מצות ישוב הארץ אנו מקיימים רק כאשר יש לנו ריבונות בארצנו, כדברי הרמב"ן המפורסמים (השגה ד' על ספר המצוות לרמב"ם): "שלא נעזבנה בידי זולתנו מן האומות או לשממה". הוא שהרמב"ן כותב גם על הפסוק "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם": "יבטיחם שיוציא אותם מארצם ולא יסבלו עוד כובד משאם. (ואז) והצלתי אתכם מעבודתם, שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד..." ועל כך קונן דוד כאשר נאלץ לברוח מחלק מארץ ישראל שהיתה תחת ריבונות מלכות ישראל, לחלק של ארץ ישראל שהיה תחת ריבונות פלישתים: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א' כו:יט). ומזה לומדת הגמרא (כתובות קי:) ש"כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה", מכאן לומדים ששטח בארץ ישראל שאינו תחת ריבונות ישראל, דומה כחוץ לארץ!

ומה היום? לצערנו, גם בהיות לנו מדינה, אנו מסרבים להיות עצמאיים ותולים עצמנו בגויים. ודבר זה תלוי בהחלטה שלנו, וכל עוד יצאנו מהגלות אך הגלות וחוסר האמונה לא יצאו מאיתנו – לא באה הגאולה השלמה. ולכך אנו מקוים בלילה זה, בתקופה של סיום שעבוד מלכויות – שלשנה הבאה נקבל עלינו עול מלכות שמים ואמונה בה', ובכך נוריד מעל עצמנו את עול הגויים שאנו כופים אותו עלינו, שזהו עניין של החלטה של רגע!

לשנה הבאה- ראו! למרות כל צרות הגלות, הגשמיות והרוחניות שהופכות

את מחשבתו של היהודי למעוותת, נותר ביהודי בכל זאת לאורך כל השנים סגולה של רוח עצמאית. שנה אחרי שנה לא שכחנו להיות בטוחים שבשנה הבאה נהיה חופשיים! דבר חסר תקדים וחסר דמיון בהיסטוריה האנושית. ואין ספק שזה דבר טבעי, שבעצמו מוכיח על הייחוד של עם ישראל והיסוד הנצחי של קיומו, שאין לו שום קשר להתנהגות שלנו. כי התנהגותנו במשך שנות הגלות מעולם לא היתה מזהירה, לא תמיד דבקנו במצוות ובודאי שרחקנו מהרעיון היהודי, אך עם זאת איכשהו נשאר בתוכנו הזיק שלא יכול להיכבות, זיק נצחיותו של עם ה' ואמונתו בגאולה המוכרחת.

בני חורין – מיהו בן חורין אמיתי? זה שהוא "לחמא עניא", שמשוחרר מכבלי החומרנות. כי מי שתפוס בחומריות, גם אם נדמה לו שיש לו האפשרות לעשות כל מה שבדעתו, האמת היא שאין זה כך – כי הוא עבד לתאוותיו ואינו יכול להתקדם לשום מקום, והתאוות שלו מושכות אותו מטה. וגם אם בשכלו הוא מאמין בדרך מסוימת, הוא רואה שהוא "לא יכול" ללכת בה ולא לעזור למימושה – כי אלפי השעבודים הקטנים שלו, קוראים אותו אליהם, בכל רגע. לעומת מי שהוא "עני" בחומריות, ולא משועבד לרצונות הגשמיים שלו, התאוות, הוא באמת מסוגל להתקדם ולהתעלות לאתגרים – שלא פעם הם מסובכים – שהוא מאמין בהם. שום דבר לא מפריע לו להתנשא למעלות ולמשימות שנראות בעיני אדם רגיל כ"לא ריאליות". הוא הוא בן החורין האמיתי. יכול להיות אסיר בבית הסוהר תחת מלכות רשע, אבל הוא משוחרר באמת – פי אלף יותר מזה שכבל אותו בבית הסוהר מתוך פחדו מלשמוע את האמת ומתוך חוסר יכולתו לקבלה, מפני שהוא חושש שמשמעות האמת היא איבוד תאוותיו וגאוותו שחומסים ממנו את החופש הנפשי. הוא שאמר רבי יהודה הלוי:"עבד ה' הוא לבדו חופשי".