מה נשתנה- "וכאן הבן שואל אביו" (פסחים י:ד). בהבדל מחנוכה ופורים שבהם נצטווינו ע "פרסומי ניסא" לכל ישראל ללא הבדל, הרי בפסח ה"פרסומי ניסא" מכוון קודם כל לילדים. וזאת מהסיבה שכבר אמרנו (ראה בהקדמה להגדה), שכאן מטרת הפרסום היא שהאב יעביר, ברגע הראשון שניתן, את יסוד האמונה בה' אלוקי ישראל, יציאת מצרים, לבנו הקטן, כהמשך העברת המסורת ויצירת החוליה הבאה בשרשרת שלא תינתק. וכמה גדולה העובדה שאמונת ישראל, למרות עומקה, יסודה הוא פשוט מספיק, שהיא ניתנת להעברה מאב לילד קטן, על ידי ספור פשוט ובאמצעים המתאימים לילדים. זו המשמעות של השאלות שמופיעות כאן, ועלינו להוסיף כל אחד לפי יכולתו לעורר את הילדים לשאול עוד שאלות. כי הרעיון נכנס לאדם יותר טוב אם הוא שואל וקיבל תשובה, מאשר אם הוא רק שמע את התשובה. ועניין ה נכון גם לגבי המבוגרים, כמו שאמרו חז"ל שאם אין לו בן – ישאל מישהו אחר. כי השאלות מעוררות את ההבנה.

 בלילה זה אנחנו מוסיפים מידי שנה טבעת נוספת לשרשרת המסורת המעבירה את המוצקות של האמונה לאורך כל הדורות, כי רק כך יחוש הדור שהוא בעצמו ראה את הדברים, למרות שפורמאלית עברו כך וכך אלפי שנים מאז האירוע. והרי הוא לא ראה בעיניו? אלא שהעברת סיפור מדור לדור בצורה מדויקת הרי היא בדיוק כמו ראיה. וכמו שאדם לא מפקפק באירועים היסטוריים שהיו לפני מאתיים שנה, כי הכול יודעים אותם והם הועברו על ידי האנושות כולה הלאה, כך אין לפקפק במה שקרה לפני 3000 שנה, כיוון שהעם כולו העביר את הסיפור באותו אופן, כל אחד לבנו. וזה ההבדל בין חנוכה ופורים לפסח – שרק בפסח נצטווינו שכל אחד יראה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי עובדה זו היא יסוד האמונה, ובלי זה האמונה לא היתה שורדת בצורה מדויקת כל כך את אלפי השנים, מאות הדורות, ואינסוף התלאות והגלויות שעבר עמנו. בדרך זו גם נקשר הילד בלילה זה לא רק לאביו, כי אם גם לאבות אבותיו מלפני מאה שנים ואלף שנים, שכולם הם צינור מיוחד למסר המיועד לו אישית! בלילה זה גם יקבל הילד היהודי על עצמו את האחריות שלו לדורות הבאים, להמשיך את השרשרת והצינור, ויבין שאם לא יקשר עצמו לעם ישראל אין טעם לקיומו (ראה "פירוש המכבי", דברים כט:יד).

הלילה הזה כולנו מסובין – זה אחד מהדברים שאנו עושים כדי להראות שאנו בני חורין. וכך אומר בעל "החינוך" בעניין המצווה שלא לשבור עצם בקורבן פסח, אותה הוא קושר לרעיון של הצורך להראות שאנו בני חורין (מצווה טז)"...ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, נצטווינו על כך, ובכל שנה ושנה בזמן שהיה הקורבן ההוא נוהג, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדוגמה שאנחנו עושים, נחקק הדבר בנפשותינו לעולם, כי מתוך הפעולות הטובות בני אדם נפעלין להיות טובים".

כלומר, יש צורך לעם ישראל, שהוא ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לעשות פעולות שיתנו לו את ההרגשה מיהו! אנחנו לא עבדים! יש לנו את היעוד שהוא מעל לכל היעודים! לכן אנו צריכים לכבד את עצמו כבני חורין וכך להתנהג, לא מתוך גאווה אישית אלא מתוך גאווה לאומית, על שאנו שייכים לעם שהוא עם ה', ויש לנו אחריות לכבודו של ה'!

ואת ההתנהגות ההפוכה מצאנו כאשר יצאו ישראל ממצרים, ולפתע ראו את המצרים רודפים אחריהם – ונכנסו לפאניקה. וכותב שם ה"אבן עזרא" את הדברים המאלפים הבאים: "איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם? ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יכול עתה להלחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולא תפילת משה היה חולש את ישראל". כלומר, אחרי מאתיים ועשר שנים של עבדות ושפלות, היתה נפשם של ישראל נפש של עבדים, ועבדים לא נלחמים, הם נכנעים ובוכים. ולכן מסיים האבן עזרא: "והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולא נתכנו עלילות סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין להם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר, דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה" (שמות יד:יג). כלומר, לארץ ישראל לא היה יכול דור מצרים להיכנס, כי אם רק אלו שנולדו במדבר כאנשים חופשיים.

ואת הסמליות הזו, שבאה לידי ביטוי בין השאר בכך שאנו מסובים, אנו צריכים להוציא ממסגרת הסמלים. עלינו לחיות כך בפועל. ובודאי בדור זה שאנו בארץ ישראל, עלינו לנער מעצמנו סוף סוף את העבדותיות, ולהפסיק לחנך את בנינו כאילו הם חיים עדיין ב"שטעטל" (עיירה יהודית בגלות), כאשר על כל צעד ושעל אנו שואלים: מה יאמר הגוי? ואם לא נעשה כן, אין כל משמעות לסמלים שאנו עושים בלילה זה, והם יישארו בבחינת מעשה קוף בעלמא.